זאב בנימין בגין

יליד 1943, ד"ר לגיאולוגיה ובנו של מייסד חרות ההיסטורית, הוצג כמועמד לראשות הממשלה על ידי עשרה מחברי הכנסת ה- 14 משלוש סיעות הבית: "חרות – התנועה הלאומית", "תקומה" ו"ישראל בעליה". בגין נבחר לראשונה לכנסת ה- 12 מטעם "הליכוד". עד אז הדיר את רגליו מהחיים הפוליטיים. משנבחר, המשיך לשמור בקנאות על חייו הפרטיים מחוץ לפוליטיקה והיווה סמל לחיי צניעות ויושר.

הפריצה הגדולה שלו לתודעה הציבורית נעשתה בנאום היסטורי בבנייני האומה בירושלים, כאשר התנגד להסכמי שיריון שיבטיחו את מקומם של פורשי הליכוד חברי המפלגה הליברלית, ובכללם יצחק מודעי ז"ל, פסח גרופר ופנחס גולדשטיין, ברשימת הליכוד שעה שהשלושה ניהלו מו"מ מקביל עם שמעון פרס ומפלגת העבודה. "ככה לא בונים חומה" - במילים אלה סיים ח"כ בני בגין נאום מזהיר שהכניס את טריבונות הכדורגל לחיים הפוליטיים והפך אותו לקול המוסרי של הכנסת.

ח"כ בגין שימש כחבר בועדת החוץ והבטחון של הכנסת. הוא התמודד בפריימריס על ראשות הליכוד מול בנימין נתניהו, דוד לוי ומשה קצב וזכה בכ- 15% מקולות המצביעים. בגין קיבל את דין הבוחר ומונה לשר המדע בממשלת נתניהו כשזה נבחר לראשות הממשלה.

עם חתימת הסכם חברון ע"י ממשלת נתניהו בינואר 97, הודיע השר בגין על התפטרותו מהממשלה והחל לנהל מאבק אידיאולוגי נגד הסכמי אוסלו וחברון. הוא הצטרף לפעילותה של חזית ארץ-ישראל בכנסת שבראשה עמד ח"כ מיכאל קליינר, לימים חברו לתנועת החרות. לקראת הכנסת ה- 15 החליט ח"כ בגין להתמודד לראשות הממשלה על מנת להציג אלטרנטיבה אידיאולוגית לנתניהו. מטה בגין אסף חתימות של למעלה מ- 50,000 והגישן לועדת הבחירות לצורך אישור מועמדותו. לאחר שחלק מהחתימות נחשדו כמזוייפות התגייסו 10 חברי כנסת והגישו את מועמדותו מטעמם.

בניגוד למועמדים האחרים בנימין נתניהו, אהוד ברק ויצחק מרדכי שדגלו בהמשך הקו של ביצוע הסכמי אוסלו, היה בגין המועמד היחידי שהציב אלטרנטיבה חדה וברורה למדיניות הנסיגות והפשרות עם מדינות ערב והזהיר מפני הסכנה הטמונה בכניעה להן.

זאב בנימין בגין דגל באמירת האמת לעם גם אם אינה נוחה, אינה נעימה ואינה עולה בקנה אחד עם מה שהעם רוצה לשמוע והסקרים. בקול רם, צלול וברור ביקר בגין את הסכמי אוסלו, חברון ו-וואי תוך חשיפתן וניתוחן של העובדות בהיגיון קר ועקבי. הוא ניסה להעביר לציבור את המסר שיש ברירה ושאסור להתייאש. הוא גינה את הנסיונות לשווק לציבור בריחה מיש"ע, בריחה מהגולן, ובריחה מדרום לבנון כדרכים יחידות לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי. הוא התריע מפני נסיגות שלא יובילו לא לשלום ולא לבטחון. שטחים אלה חזר וטען בגין, יהיו מרחבי מחיה לטרור ובסיס לאיום קיומי על מדינת ישראל. איום זה יגובה ע"י דרישה, להשיב אל תחומי ישראל מיליוני פליטים ערביים.

לצד עקרונותיו המדיניים הברורים היה בגין ליברל מובהק. כאשר אנשי ימין אחרים חשו איום בשל מועמדותו של ח"כ עזמי בשארה לראשות הממשלה, סבר בגין שמדובר במועמדות לגיטימית אותה הגדיר "ראוייה ורצוייה" וספג ביקורת מחבר סיעתו, מיכאל קליינר, שניסה לפסול את מועמדות בשארה בועדת הבחירות המרכזית. מדיניות שנוייה במחלוקת ניהל בגין גם כאשר תמך יחד עם רבים מאנשי השמאל בעיתונאי משה הנגבי כאשר הוחלט ברשות השידור שלא לשדר יותר את פינתו הקבועה ברדיו. רבים מתומכי הימין התקשו לקבל את הצד הליברלי בחייו הציבוריים של בגין. הוא היה מקובל מאוד על חוגים רחבים בשמאל בשל עמדותיו אלה, אך לא יכול היה לזכות בתמיכתם הפוליטית בשל עמדותיו המדיניות.

לקראת הבחירות לכנסת ה- 15, הודיע בגין על פרישתו מהליכוד והצטרף יחד עם ח"כ מיכאל קליינר וח"כ דוד ראם למפלגת חרות-התנועה הלאומית שאותה ייסדו מחדש. בני בגין הועמד בראש רשימת "חרות" ו"האיחוד הלאומי" לכנסת ה- 15. הוא הסיר את מועמדותו לראשות הממשלה יום לפני הבחירות ולאחר שגם מרדכי ובשארה הודיעו על הסרת מועמדותם.

בהיוודע תוצאות הבחירות, עוד בטרם נספרו קולות החיילים ונעשו התיקונים של הסכמי העודפים הודיע בני בגין על פרישתו מהחיים הפוליטיים. הרקע לפרישתו, כפי שהסביר בראיון אקראי ברדיו, היה חוסר יכולתו להשלים עם כך שציבור בוחריו מכבד את עמדותיו המדיניות, אך מתקשה לקבל את עמדותיו הליברליות בנושאים אחרים.