אני מאשים את הגדר / מאת יעקב עד-פרת

2004-02-23

כתב האישום האמיתי נגד הגדר הוא לא זה שהוגש בהאג. אני מודה ומתוודה שזכויות הפלשתינים הנרמסות כתוצאה מקיומה של הגדר אינן מזיזות לי את קצה היבלת. אין לי שום אמפתיה לעם ששולח את ילדיו להתחנך בבתי הספר הפלשתינים המסיתים נגד ישראל. אין לי שום אמפתיה לאזרחים "החפים מפשע" בצד שלהם, משום שאני לא כל כך משוכנע בחפותו של הרוב הפלשתיני העצום התומך בפיגועי הטרור אם בסיוע של ממש לדבר עבירה, אם ביצירת אווירה אוהדת לשהידיזם ואם בשתיקה שכמוה כהסכמה שבשתיקה. אני מודה ומתוודה שלי אכפת מחפי הפשע, בני עמי, שמולכים כצאן לטבח באוטובוסים, במסעדות, בבתי הקפה, בכבישים ובמוצבים, ורק מהם.

זו הסיבה שאני מאשים את הגדר. הגדר מוליכה שולל את העם שלי. זו מטרתה האמיתית. היא יוצרת תחושה מזוייפת של בטחון שאין לו על מה להסתמך במציאות. היא יוצרת תקווה לחיי השקט ובטח שאינה אלא בגדר תרמית עצמית. היא גוזלת משאבים יקרים ומיותרים שאפשר היה להפנות לפתרונות יצירתיים בהרבה לבעיות הבטחוניות והקיומיות שלנו. היא קובעת גבולות מדיניים בסמוך לקו הירוק. היא מסבה לנו נזק בדעת הקהל העולמית שהיה עדיף לספוג על פתרונות שורשיים ממנה.

זו טיבה של גדר: אפשר לחפור מתחתיה מנהרות כפי שנעשה ברפיח דבר יום ביומו. אפשר לעבור מעליה באמצעות סולם, כפי שעשו מחבלי החיזבאללה בפיגוע שבו נהרגו 6 יהודים. אפשר לעבור דרכה בסיוע של פלשתינים ישראלים בעלי תעודת זהות כחולה. אפשר לעבור דרכה במחסומים. אפשר להניח מטענים קטנים ב- 100 מקומות שונים לאורך הגדר ולפוצץ אותם בו זמנית. אפשר לשלוח המונים לחבל בה מתוך ידיעה ברורה שתמונות של חיילים יורים במפגינים, לא יוסיפו לישראל אהדה בעולם. אפשר לעקוף אותה באמצעות טילי קסאם וגילשונים ועוד ועוד דרכים כיד הדמיון הטובה על ה"מהנדס" התורן של גדודי אל אקצה ועז א-דין אל קסאם.

שנים הסביר השמאל הישראלי כי גדר תפתור את מרבית הבעיות הבטחוניות של ערי ישראל. כשהימין טען שהגדר נועדה בעיקר כדי לקבוע גבול מדיני ולא למטרות בטחון, נשלחו אנשי הימין לבחון את מידת היעילות של הגדר בישובי גוש קטיף. "שם יש גדר – טענו המצדדים בהקמתה לאורך יהודה ושומרון – ולכן קשה לפלשתינים להוציא משם פיגועים". הסוף ידוע. אנשי ה"ימין" בכנסת הפכו את עורם. ממתנגדים עיקשים הפכו לתומכים הדומיננטים ביותר בהקמת הגדר. נשאלת רק חידת היגיון אחת קטנה: אם המצב בגוש קטיף כל כך טוב, והגדר מספקת הגנה כמעט הרמטית, מדוע מכריז ראש הממשלה על תוכנית ההתנתקות מישובי חבל עזה? אם הכל כל-כך טוב והגדר כל-כך יעילה, בשביל מה לסגת לגבול שמוגדר כבר-הגנה? הרי הגדר היא ההגנה הטובה ביותר, לא?

הסתירה המוזרה הזו בין הפתרון המדיני/בטחוני החד-צדדי שמציע ראש הממשלה לבין הפתרון הבטחוני המהולל בדמות ה"גדר הטובה" בגוש קטיף, אינה מפריעה לאף אחד מאנשי הימין לתמוך בהקמת גדר מצויינת כזו לאורך קו התפר. כולם, למעט השמאל הקיצוני האנרכיסטי שקובל על הפגיעה באיכות החיים של הפלשתינים, שרים לגדר שירי הלל, ונאחזים בקרנותיה, כאילו מדובר בכתלים של מקלט אטומי שמאחוריו מסתתר העם כולו.

מי שאכפת לו מהמצב הכלכלי הקשה השורר בארץ, מהעוני, ממאות אלפי המובטלים, מחרב הקיצוצים המונחת על צוואר מערכות החינוך והבריאות, ומהשפעת המצב הבטחוני על הכלכלה הישראלית, צריך להיות מספיק בר דעת כדי לשקול בהיגיון אם נחוצה לנו גדר שעלותה כ- 10 מיליארד ש"ח ויעילותה המוכחת מובילה לתוכנית בריחה של ראש הממשלה מישובי גוש קטיף. אם היינו על קו התעלה, האם היינו היום מוציאים אגורה אחת מהתקציב כדי להקים מחדש את שורת המוצבים שקרסו במלחמת יום הכיפורים? האם צרפתי אחד היה תומך בהוצאת פראנק אחד מתקציב הבטחון של צרפת לשיקומו של קו מאזינו שקרס במלחמת העולם? האמנם גדר היא הפתרון היחיד, האפקטיווי ביותר והכלכלי ביותר לבעיות שלנו?

האמת היא שיש לי גם משהו לזכותה של הגדר. לגדר יש יתרון אחד. היא פוגעת באיכות החיים של אוייבינו. אם הבריטים היו מצליחים לשבש במשהו את איכות החיים של הנאצים והעם הגרמני בתקופת מלחמת העולם השנייה – הייתי שמח יותר משמחה לאיד. וגם היום זה בהחלט מסב לי קורת רוח כשאוייבי הפלשתינים סובלים, כשאחמד טיבי ובשארה נזעקים להגן על זכויותיהם לעבודה ערבית במדינת היהודים. זה בהחלט נחמד לראות אותם מתרוצצים כעכברים להאג, מתחככים בנציגי המדינות הפחות נאורות בעולם, וחושפים ברבים את ערוותם כאזרחים שקשה להגדירם אפילו בעלי נאמנות כפולה. הם נאמנים רק לעמם. אבל זו לא סיבה מספקת לבזבז כ- 10 מיליארד ש"ח יקרים מכספי משלם המיסים, כשאנו נשארים ביד עם גדר המהווה אשליה בטחונית, עובדה מדינית ובעייה דמוגרפית בתוך ישראל הקטנה ששום גדר מבטון יצוק לא תצליח להתגבר עליה.

בכ- 10 מיליארד ש"ח אפשר היה לפתור פתרון של קבע את הסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל. בסכום כזה ואף נמוך ממנו אפשר היה לקנות בכסף את הגירתם הישירה של מאות אלפי משפחות פלשתיניות למדינות ערב. בהתחשב בגודל המשפחות שבהן בממוצע 7 ילדים, המשמעות היא עזיבה של כ- 1.5 מיליון פלשתינים את גבולות הארץ לצמיתות. מספר זה אינו כולל את ההשפעה המשנית של תופעת ההגירה ההמונית למדינות ערב. בתקציב כזה אפשר היה תוך 10 שנים לצמצם באופן ניכר את מספר הפלשתינים בישראל ואת ההוצאות הבטחוניות הכרוכות בהגנה מפניהם. במקביל, אפשר היה להכריז מלחמת חורמה על הטרור, להפטר ממרבית האלמנטים העויינים והשליליים, ולהשפיע השפעה ישירה על מצב הבטחון תוך הבטחת אופק מדיני דמוגרפי לעם היהודי. הבורסה היתה מרגישה את השינוי לפני כולם, אח"כ תחושת הבטחון היתה משתפרת, ההוצאות על הבטחון היו קטנות באופן משמעותי, פתאום היה נמצא כסף למלחמה בפשע, איכות החיים היתה עולה, העליה היהודית ממדינות מערב אירופה וארה"ב היתה הופכת לחלום שמתממש ומדינת ישראל היתה משגשגת, מבלי לאבד מילמטר אחד ופירור אחד מאדמת ארץ ישראל.

שם:

נושא:

דואר אלקטרוני:

תוכן:

check here, please (spamprotection)